כוכב הצפון

"אחד המקומות היפים בארץ": התוכנית – להפוך עיירה מוכת סטיגמות לכוכב הצפון

חצור הגלילית תקבל בשנים הקרובות מיליוני שקלים מהממשלה, ותחנוך תחנת רכבת, מלונות ואלפי דירות חדשות שיהפכו אותה לעיר. האם העיירה תצליח להיפטר מהסטיגמה "חצור הפלילית"?
לחצור הגלילית הגיעו שקד אלכסנדר וחבריה מימי המכינה הקדם־צבאית די במקרה. הם היו אז קומץ זוגות צעירים, בשנות ה–30 לחייהם, שחיפשו מקום להשתקע בו יחד. "חצור הפלילית", כפי שנקראה אז המועצה המקומית בלעג בפי תושבי היישובים הסמוכים, כלל לא היתה אופציה מבחינתם. "הגענו מיישובים וקיבוצים בכל רחבי הארץ, וחיפשנו אלטרנטיבות למגורים במושבים באזור. לחצור הגלילית, שסבלה מסטיגמה פחות טובה במרחב, הגענו רק כי במקומות אחרים לא היה מספיק היצע של דירות להשכרה. כיום, 11 שנה מאוחר יותר, אנחנו מבינים שגילינו פנינה", היא מספרת.
"כשמגיעים לחצור מגלים שהפער בין התדמית למציאות הוא משמעותי. מדובר באחד המקומות היפים בארץ, ומצאנו פה דברים שהיו חסרים לנו מאוד במרכז. התחושה היא שאם במקומות אחרים החיים מצטמצמים כיום לקניונים, מסכים ומרדף אחרי כסף — כאן יש משהו אחר; קהילתיות, אנושיות, ערכים אחרים", היא ממשיכה.
גם במחירי הנדל"ן, מתארת שקד מציאות ורודה. "רכשנו כאן דירת 3 חדרים באחד ממבני השיכונים הישנים במקום. שילמנו עבורה 360 אלף שקל. חברים אחרים, שחיפשו כאן בתים פרטיים וצמודי קרקע, מצאו כאן גם במחיר של 600–700 אלף שקל ליחידה. כיום, כשהמשפחה כבר התרחבה והדירה נהייתה לנו קטנה, עברנו לגור בשכירות בבית דו־קומתי של 180 מ"ר עם גינה, תמורת 3,500 שקל בחודש".
הקהילתיות ומחירי הנדל"ן האטרקטיביים חוזרים שוב ושוב גם בסיפוריהם של תושבים אחרים. "בצעירותי גרתי תקופה באזור כיכר רבין בתל אביב, ואפילו לא הכרתי את מי שגר בדלת מולי. פה אין דבר כזה — כולם חיים ביחד", מספר בגאווה רוני, בעל מכולת שכונתית בחצור, בשיחה שהוא מנהל עמנו מבעד לדוכן הפיצוחים. יחד עם זוגתו — שבבעלותה חנות מתנות סמוכה במרכז המסחרי המוזנח של חצור הוותיקה — חולק רוני בית פרטי בשטח של 200 מ"ר, עם חצר ובריכת שחייה. כיום, כשהוא נזכר בדירה התל אביבית הקטנה, בשאון המכוניות ובחיפושי החניה שגזלו שעות מחייו, מצהיר רוני כי הוא מתקשה להאמין שפעם בחר לחיות כך את חייו.

עם הפנים צפונה

"בעשור האחרון חצור הגלילית שינתה את פניה בצורה דרמטית", טוען שרון הדר, מהנדס אזרחי ותושב צפת לשעבר, שעבר עם זוגתו לחצור ב–2008. כתושב הצפון, הוא הכיר בוודאי את הסטריאוטיפים המוכרים על חצור: עיירת פיתוח מיושנת, נטולת חן ואופק תעסוקתי, שמדשדשת במעמד סוציו־אקונומי 4 ומתקשה להשאיר את הצעירים בחיקה. "בשנים שבהן עברנו לכאן שווקו בחצור מאות מגרשים בשיטת 'בנה ביתך', וכן מסות של דירות בפרויקטים חדשים שהתחילו לבנות פה. במושגים של האזור, שבקושי משווקים בו מגרשים חדשים, זה המון", הוא מספר. "במקביל, נעשה פה הרבה מאוד פיתוח, בנו פארקים ושידרגו את התשתיות הציבוריות, ועדיין המחירים באותה תקופה היו סבירים, גם ביחס לאזור. זה משך לפה אוכלוסייה חדשה וחזקה — וכיום חצור במקום אחר. הראיה החזקה ביותר לכך היא מחירי הדירות פה, שהכפילו ושילשו את עצמם".
תותים באמצע המדבר: "צעירים חיפשו את המקום הזה בגוגל – ובאו לגור כאן"
ואכן, נראה כי מתחת לרדאר מתחולל בהדרגה שינוי בעיירת הפיתוח הצפונית. במחצית העשור הקודם, לאחר שנים שבהן הדירו היזמים את רגליהם מחצור, ניצתו ניצנים ראשונים של בנייה בחלקה הצפוני של המועצה. בתחילת העשור הנוכחי התגבשה באזור שכונת וילות יוקרתית (שכונת הבוסתן), שבה המחיר הממוצע של דירת 4 חדרים מתחיל כיום ב–1.1 מיליון שקל. מאותה נקודה, היתה מגמת הפיתוח של חצור עקבית למדי: שכונות חדשות נבנו מסביב למרכז העירוני המיושן, שבמסגרתן נוספו כ–700 יחידות דיור חדשות למועצה. ב–2014 אף זכתה חצור להחלטת ממשלה בעניינה, שהציבה יעד להפוך אותה למוקד התיישבות מרכזי — בתמיכה תקציבית של כ–80 מיליון שקל.

חצור הגלילית

מהקמתה ב-1953 כמעברת עולים בלב אצבע הגליל, חצור הגלילית נתקלה בחסמים רבים. תושבי המקום, כפי שמעידים נתוני ההגירה השליליים, הצביעו לאורך השנים ברגליים – ועזבו ליישובים אחרים

התוכנית השאפתנית כוללת תוכניות לבנייתן של כ–5,000 יחידות דיור נוספות בעשורים הקרובים, לצד מאות אלפי מ"ר שייועדו למסחר ותיירות, במהלך לאומי שיהפוך את עיירת הפיתוח הקטנה לעיר ויוסיף לה כ–20 אלף תושבים. אלא שתהליך הפיכתה של חצור לעיר באופן מלאכותי, מבלי שהתפתחה באזור עירוניות טבעית, מלווה גם בשאלות קשות: מדוע נבחרה דווקא חצור הגלילית לקבל תקציבים ממשלתיים בהיקף של עשרות מיליוני שקלים? האם המהלך בכלל ניתן למימוש? וכמובן, השאלה הגדולה מכולן — האם אזור הצפון זקוק לעוד עיר חדשה, בשעה שהאזור מלא בערים חלשות ומדשדשות, שמתקשות לשמר את הצעירים בשטחן ופעמים רבות מתחרות זו בזו?

"מאחורי החלטת הממשלה להפוך את חצור לעיר מרכזית בגליל עומדים שני דברים: האחד זה המשימה הלאומית לייהוד הגליל, והשני זה התחזיות לגידול דמוגרפי במרחב כולו. על פי משרד השיכון, ב–2048 יגורו כ–300 אלף איש בצפת, חצור וראש פינה", אומר שמעון סוויסה, ראש המועצה ב–12 השנים האחרונות. "אחרי שנים שחצור היתה יהלום לא מלוטש — רשות במצב כלכלי ירוד, ללא בנייה וללא מוקדי תעסוקה — נושבת פה רוח חדשה, וגם משרדי הממשלה רואים את זה. בשנים האחרונות הובלתי מדיניות של תכנון ובניית יחידות דיור יקרות ויוקרתיות, שיאפשרו לאנשים מחצור ומבחוץ לממש כאן את החלום של בית עם גינה. התפישה שלנו היא שיצירת היצע דיור כזה מביא אוכלוסיות חזקות לקנות פה, ואני מאמין שהאוכלוסייה החזקה היא שמובילה ותוביל את ההתפתחות של חצור. הם יהיו הקטר. ועובדה היא שכיום חצור הגלילית נמצאת בתנופת הבנייה הגדולה ביותר במרחב הגליל, והיזמים רוצים לבוא".

גם גלעד יפרח, מנכ"ל החברה היזמית גלעד מאי, טוען כי חצור עומדת בפני שינוי משמעותי. "התחלנו לבנות בחצור ב–2005. למעשה, האחרון שבנה בחצור את מבני השיכונים הישנים בשנות ה–80 הוא אבא שלי", הוא מספר. "התחלנו לבנות בחצור בעקבות מכרז שהתפרסם כמה פעמים על ידי המדינה, אבל אף יזם לא ניגש אליו. בהתחלה רכשנו קרקע ל–75 יחידות דיור, והחשש היה גדול. אבל ברגע שעלינו על הקרקע הופתענו מהיקף הביקושים. עד אז, לא היה בשוק המקומי מוצר ביניים בין הווילות המפוארות שעולות 1.5–2 מיליון שקל, לבין דירות השיכונים שנמכרו ב–300–400 אלף שקל. לתוך הריק הזה נכנסנו, וכיום אנחנו כבר עם שישה פרויקטים גמורים של מאות יחידות דיור".

שקד אלכסנדר: "חיפשנו מגורים באזור, ולחצור הגלילית הגענו רק כי במקומות אחרים לא היה מספיק היצע של דירות להשכרה. כיום, 11 שנה מאוחר יותר, אנחנו מבינים שגילינו פנינה"

"האזור כולו מתנהל לפי פוליטיקות פנימיות"

המתווכים באזור שעמם שוחחנו מאשרים כי בשנים האחרונות חלה התעוררות בביקוש, אך נראה שמעבר לשיקולים נדל"ניים, גם קשריו ההדוקים של סוויסה — פעיל ליכוד ותיק — עם השלטון המרכזי תורמים לרוח הגבית שמקבלת המועצה, ולמיצובה כיעד מרכזי לפיתוח במרחב הגלילי. מוקדם יותר החודש בישרה שרת התחבורה וחברתו הקרובה של סוויסה, מירי רגב, על אישור הקמתה של תחנת רכבת בכניסה ליישוב, שתקרב את חצור הגלילית למרחק של שעה וחצי מהמרכז ותחבר אותה עם כרמיאל וקרית שמונה. תוואי הרכבת אושר גם בוועדה המחוזית, והתחנה צפויה להיחנך בעוד כשבע שנים. בסמוך לשטח התחנה העתידית מקודם אחד הפרויקטים הגדולים בחצור הגלילית ובאזור בכלל — "שער לגליל" — שבו יוקם מרכז עסקים שיכלול 320 אלף מ"ר של מסחר ותיירות, לצד 500 יחידות דיור, בעירוב שימושים.

"הבחירה בכניסה לחצור למיקום תחנת הרכבת היא אמנם הנדסית וסביבתית — אך נובעת בעיקר מהתפישה שהתחנה עצמה תשרת את חצור בצורה מיטבית, תעודד פיתוח עירוני אינטנסיבי סביבה, תיצור מרחב הליכתי חי ותוסס, ותשרת גם את המרחב כולו", מסביר יהונתן כהן־ליטאנט, מתכנן מחוז צפון במינהל התכנון. "למעשה, הפיתוח העתידי המתוכנן בחצור נעשה כיום באוריינטציה של תחנת הרכבת העתידית, כך שאי־אפשר להפריד בין השניים. לחצור יש עתודות קרקע לפיתוח ופוטנציאל התפתחות משמעותי, ואין ספק שמיקום מיטבי של תחנת הרכבת משנה מציאות".

אלא שכאמור, השאלה המרכזית שמרחפת מעל תוכניותיה השאפתניות של המועצה נוגעת לתחרות הגלויה שמתקיימת בין יישובי המרחב הגלילי על משאבים ואוכלוסייה, תחרות שהחלישה אותם, יצרה קניבליזציה ביניהם, והעמיקה את חוסר האיזון והניכור השורר במרחב. גם עבור חצור, ההרחבות והפיתוח של שכנותיה במרחב הצפוני, חיזוק היישובים הכפריים הצמודים לה, ובעיקר ההתפתחות האינטנסיבית של ראש פינה — שכנתה הצמודה — נגסו לאורך השנים בפוטנציאל הפיתוח שלה וגרמו לה להחוויר לאורן. למעשה, כבר יותר מעשור שחצור וצפת מבקשות כל אחת לספח את ראש פינה — מושבה קטנה עם חוזקות כלכליות חריגות במרחב — וכעת חצור אף הגישה בקשה רשמית לאיחוד הרשויות לוועדת הגבולות במשרד הפנים.

על פי ההערכות, סיכויי הבקשה לקבל אישור קלושים, אך גם במינהל התכנון מבינים כיום את חשיבותה של האזוריות. "בשנים האחרונות גיבשנו במחוז תוכנית־אב אזורית — שכוללת את צפת, חצור הגלילית וראש פינה. הרעיון היה להתוות ראייה תכנונית כוללת למרחב, ולייצר ודאות תוך הסכמות לתוספות האוכלוסייה הצפויות אחרי שנים שבהן היישובים השונים תוכננו בנפרד, בהיעדר ראייה אזורית ומתוך אינטרסים מקומיים", הוא מוסיף. "סימנו במסגרת התוכנית אזורים שצריך לחזק ולעבות, איפה יהיו השכונות העתידיות, מתחמי התעסוקה והחיבורים בין היישובים. מבחינתנו תיכננו מרקם אחד, בהסתכלות של 20–30 שנה קדימה".

על פי התוכניות הנוכחיות, נוספה למתחם העסקים תוכנית שיקום בכניסה לחצור הגלילית — שסומנה בתוכנית כיעד תיירות עתידי — שתכלול חמישה מתחמי מלונאות חדשים; אמפיתאטרון; שיפוץ ושדרוג של מתחם חוני המעגל; ומתיחת פנים למתחם המחצבה הישנה, שתהפוך למתחם ספורט אתגרי, נופש ולינה. מרבית התוכניות מצויות בשלבי תכנון מתקדמים. גם אזור התעשייה הקיים של חצור, בדומה לאזור התעשייה צח"ר הסמוך, מיועדים להרחבה ולחיזוק.

שרון הדר: "בעשור האחרון חצור הגלילית שינתה את פניה בצורה דרמטית. הראיה החזקה ביותר לכך היא מחירי הדירות פה, שהכפילו ושילשו את עצמם"

האתגרים העיקריים: שיתוף פעולה אזורי ומרכזי תעסוקה

סימני השאלה ביחס ליכולת ההצלחה של המהלך נותרו רבים, ומשבר הקורונה הממושך שפוקד כיום את עולם התעסוקה והתיירות אינו הולם את מגמות התכנון של חצור. ואולם רבים מתושבי האזור מקווים כי מדובר בשלב אבולוציוני נחוץ עבור חצור הגלילית, שהקשיים והחסמים אינם זרים לה: מהקמתה ב–1953 כמעברת עולים בלב אצבע הגליל, היא נתקלה בחסמים רבים — החל ממגבלות הבנייה שחלות על שטחים נרחבים בה, הנחשבים לבעלי ערכי טבע ייחודיים; דרך קליטת עלייה נרחבת לאורך השנים; ועד לקושי המובנה לפתח בשטחה נכסי תעסוקה ומסחר שיחזקו את קופת הרשות המקומית ויספקו אופק תעסוקתי לצעיריה. תושבי המקום, כפי שמעידים נתוני ההגירה השליליים, הצביעו לאורך השנים ברגליים — ועזבו ליישובים אחרים.

על הסטטיסטיקה העגומה נמנה גם מנכ"ל משרד הפנים, מרדכי כהן, יליד המקום. ממשרדו בירושלים נזכר כהן בילדותו בעיירת הפיתוח המרוחקת ובמחיר ששילם, כהגדרתו, על תכנון לא אחראי ועל מנהיגות מקומית כושלת. "בילדותי בחצור הגלילית גדלתי במבנה שיכונים בשכונה לא פשוטה, שהקימו משפרי דיור ממרכז העיירה", הוא נזכר. "כשרק הוקמה, דיברו על השכונה כהבטחה גדולה — אבל מהר מאוד היא נהפכה לסלאמס, והתקיימו בה כל התופעות שאפשר רק לדמיין בשכונה מוזנחת וקשה. באותה תקופה, כמעט כל הגברים של חצור הגלילית עבדו במפעל פרי הגליל, הרוויחו שכר מינימום והיו תלויים בו לחלוטין. אופק תעסוקתי לא היה שם. כמו הרבה מהילדים שגדלו איתי, והיות שמערכת החינוך שם לא היתה במיטבה, עזבתי את חצור באמצע שנות ה–80 לטובת פנימייה בירושלים — ומאז לא חזרתי.

"למעשה, במשך שנים עמדה חצור הגלילית במקום, ובמובנים מסוימים הידרדרה לאחור", הוא ממשיך. "אף שהיא לא סבלה מהמציאות הביטחונית של שנות הקטיושות, כמו קרית שמונה הסמוכה, באותה תקופה חצור הסתגרה ונהפכה לאגוז קשה לפיצוח. היתה שם מנהיגות כושלת שלא הסתכלה קדימה, לא הסתכלה על המרחב, ולא דאגה לייצר כלים שיפריחו חיים בעיירה וישאירו את הצעירים בה.

מעבר לשיקולים נדל"ניים, גם קשריו ההדוקים של סוויסה עם השלטון המרכזי תורמים לרוח הגבית שמקבלת המועצה. מוקדם יותר החודש בישרה חברתו הקרובה של סוויסה, מירי רגב, על אישור הקמתה של תחנת רכבת בכניסה ליישוב

"זה היה המצב עד 2003, אז נבחר לראשות המועצה שאול כמיסה, שהתחיל השינוי האמיתי בחצור. כיום ממשיך את השינוי גם סוויסה, ראש המועצה הנוכחי", ממשיך כהן. "מלבד כישלון המנהיגות המקומית בשנים ההן, היתה גם ממשלה שפעלה בחוסר אחריות, יצרה מתחים והעמיקה את מגמת ההפרד ומשול בין עיירות הפיתוח, הקיבוצים והמועצות האזוריות האחרות בצפון. ממניעים פוליטיים כאלה ואחרים, דאגו וטיפחו בכל פעם יישוב אחר במרחב ולא דאגו לשיתופי פעולה ביניהם".

גם את התדמית הקשה שממנה חצור מתקשה להתנער מונה כהן כאחד החסמים העיקריים שלה. את התדמית הזאת הוא מייחס לאופן הסיקור של המועצה בתקשורת. "בשנות ה–70 וה–80 התקשורת בישראל היתה פושעת. באותה תקופה הסיקור של הפריפריה הסתכם במקררים ריקים, עבריינים, קטיושות ואומללות. זו היתה תקשורת סטריאוטיפית, שבעיניה מזרחים או ערבים הם לא יותר מאשר איזו השתעשעות קולוניאליסטית. זה מה שיצר גם לחצור הגלילית את הדימוי שלה. רק בשנות ה–90 — במקביל לעלייה הרוסית — ישראל עברה תהליך התבגרות מסוים, והתחילו להבין שזו דיכוטומיה הרסנית להסתכל על הפריפריה בעליבות. אבל דימוי זה דבר שקשה לשנות, וחצור עדיין סובלת מזה".

כמעט ארבעה עשורים מאוחר יותר, וממרומי תפקידו, כהן סבור שעל אף האתגרים שעוד עומדים בפניה — חצור הגלילית סוף־סוף בכיוון הנכון. "בשני העשורים האחרונים נעשה פה המון. דאגו לפתרונות דיור, קודמו כאן תוכניות לטווח הבינוני והארוך, נבנו שכונות חדשות, ויצרו כאן כלים לגיבוש של חיי קהילה ושמירה על הצעירים במקום. כיום לא רק שחצור כבר לא שוקעת, היא גם נהפכה במובן מסוים לעוגן אזורי, עם מערכות חינוך טובות ואפשרויות דיור מגוונות. נכון להיום, האתגר הגדול ביותר שלה הוא לייצר כאן פוטנציאל תעסוקה שיאפשר אופק לצעירים ויחזק את מקורות ההכנסה שלה — שזו משימה משותפת לכל אזור הפריפריה הצפונית. אין פה פתרונות קלים, אבל כיום ברור לנו שהתשובה היא אזוריות ושיתופי פעולה".

לפרטים לחץ כאן