תחרות כתיבה מקומית - "מילה במקום" - שיראל בקבני אברהם

שיראל בקבני אלקיים | חצור הגלילית
כשסבא ירד מהאוטובוס בפעם הראשונה קידם את פניו העשן הסמיך. הוא צעד בשבילי הבוץ, וניסה לאתר פנים מוכרות בין פחוני המגורים, בין הילדים המשחקים והאמהות המשוחחות המקלפות פולים לארוחה הקרובה.
טנדר רועש הגיע ועליו כמה מהגברים ששבו מעמל יומם בקיבוצים שמסביב.
יגיע יום וסבא יצטרף אליהם, בטנדר זה או אחר, עם בקבוק מים, פלחי תפוח ולחמניית בית שסבתא אפתה עבורו במגש פח מעל המדורה. "עובד קק"ל", יכריז בחיוך מלא גאווה ושיניים צחורות כשיספר לי על תפקידו בימיה הראשונים של העיירה, "שומר יערות", "ממש כמו שם, באיראן, לפני שעזבנו את כל מה שהכרנו - ובאנו להקים כאן את הבית ואת כל מה שאת מכירה, ילדה".
וכשסבא חוזר לסיפורים האלה מיתמר שוב עשן סמיך, הפעם מהנרגילה שלו, עם הריח המתקתק ששורף בנחיריים ומערבב זכרונות, ודמעות וחלומות, שחלקם התגשמו וחלקם עדיין מחכים לפתרון.

"תשאלי! אל תשכחי לשאול", הוא מפציר בי, "את צריכה להכיר את הסיפור הזה טוב־טוב, כדי שתדעי לספר אותו לילדים שלך, שימשיכו לבנות כאן", אומר לי סבא. ואני צוחקת ומסבירה לסבא שאני רק בת 11 ושיש עוד זמן לסיפורים, ולשאלות, ולילדים, ואולי בכלל אגור בתל אביב ולא ב"חור" השכוח הזה כי ארצה סיפור אחר.

וכשהוא שותק, אני שואלת אותו אם הוא חושב שהיערות שסביבנו והכבישים שנסללו מאז ומכסים את שבילי הבוץ - אם הם זוכרים אותו, זוכרים את השנים הקשות שהוא השקיע בהם, זוכרים את הכוויות, והשריטות, והשרירים התפוסים... או שאולי אלה רק זכרונות קרועים של אנשים, פשוטים, שמתפוגגים עם הזמן כי אין רישום, ואין בית־עם, ואין מוזיאון ליישוב הקטן... ואולי לא היו הדברים מעולם?

וסבא לוקח שאיפה עמוקה ומסלסל עיגולים־עיגולים של עשן, שלובים זה בזה, עולים מעלה ונעלמים. "הכל כתוב פה", הוא דופק על החזה שלו, "ופה", מציג לי את ידיו הגרומות, "וגם - פה - אצל חוני", סבא מסיט את הווילון ומבעד לחלון נשקף שביל העפר המוביל לקבר התנא המוכר, חוני המעגל.
ואני צוחקת, בציניות של ילדה מבוגרת, איך הצליחו לשכנע את העולים התמימים להקים חיים חדשים דווקא כאן - באמצעות קבר. וסבא, כמו מתעלם מהמעידה שלי, מספר שוב על עץ החרוב והשינה לשבעים שנה, והפירות המתוקים להם יזכו הנכדים, ואם לא הם אז הנינים, "ותפסיקי לשים בלב שלך מחשבות ייאוש של מבוגרים".

היום, אני מתאמצת לזכור סיפור שלא סופר, ולהתבונן על הכל בעיני הילד שהיו לסבא, ומחממת לי בסיר קטן, מעל המדורה, תקוות ואמונה, אכזבה וצריבה ודאגה, ומוסיפה הרבה פלפל "כי רק ככה יש לזה טעם".

וסבא שלי, הוא כבר שומר יערות - ירוקי עד - בגן האלוהים.
ולפעמים, כשאני שומעת טיפות של גשם מתדפקות על פח, אני יוצאת להביט אל השמים ומדמיינת מבעד לעננים האפורים את החיוך הלבן של סבא שלי, את גבו הכפוף ואת ידיו הבוטחות. "כאן הבית", הוא לוחש לי, "כי חצור היא ראש כל הממלכות האלה", והוא מסמן לי בקריצה: "צאי לקטוף חרובים עם הילדים".

 

לפרטים על תחרות הכתיבה לחצו כאן